רגילים שמוותרים עליהם

נעים להוקיר/ עו"ד מיכל וולדיגר- יולי 2019

שלום לתמר ויליאן, מסיימת שנתיים שירות לאומי בפנימיית בני ארזים בראשון לציון.

אפתח ווידוי קטן – המילים של תמר מרגשות וקשה להאמין שהכותבת אותן זו בחורה שעוד לא מלאו לה 20 שנה. שפשפתי את עיני (גם מהדמעות) וקראתי כמה פעמים. תודה יעל!

תמר מתנדבת בפנימייה פוסט אשפוזית לנוער בגילאי 13-21 עם הפרעות נפשיות ובעיות התנהגות קשות. הפנימייה נחשבת כמסגרת קצה וכחינוך מיוחד ומגיעים אליה ילדים ונוער שזו להן מעין תחנה אחרונה. העבודה של יעל היא בתוך צוות הכולל מדריכים, רכזים, אמהות בית, עובדים סוציאליים ועוד.

תמר מלווה וחונכת את הנערים לאורך היום ומסייעת להם במימוש התוכניות הטיפוליות, האישיות והקבוצתיות. היא מסייעת בתחום הלימודי, בתחום החברתי ובמיומנויות יומיומיות הכרחיות. תמר עוטפת ואוהבת אותם כמו אחות גדולה, אך לא שוכחת להציב גבולות ברורים כשצריך.

ביקשתי מתמר לספר על אתגר אחד שאתו התמודדה במהלך השירות. היה לה קשה לבחור, אך לבסוף אמרה – החזרת האמון שלהם בבני אדם. תמר מספרת – "כל ילד הוא עולם ומלואו ולכל אחד יש דרך טיפול שונה ומאתגרת. היכולת לתמרן בין כ"כ הרבה סיטואציות שונות ומגוונות, שלא נתקלתי בהן, נבנית לאט לאט. הילדים שלי הם ילדים שנזרקו מכל מסגרת אפשרית ובגילאי 13 הם כבר אחרי 5 מסגרות שונות שלא רצו אותם. בניית האמון אצלם זו עבודה מאתגרת, כי הם רגילים שמוותרים עליהם מגיל צעיר. עד שהאמון נבנה, זהו תהליך מאוד ארוך שיכול לקחת כמה חודשים טובים".  מהיכן הכוחות אני שואלת ויעל משיבה "מהערכים עליהם גדלתי, חונכתי ולמדתי. ערכים כדוגמת העזרה לזולת, היכולת לתת מעל ומעבר, גם אם זה בא על חשבוני. להיות פשוט בנאדם טוב שרוצה לעשות טוב לאחרים".

תמר, כך לדבריה, תיקח אתה מהשירות להמשך החיים את ערכי הנתינה וקבלת האחר.

וד"ש, אני שואלת, למי את רוצה למסור והיא – "לכל מי שקורא ואכפת לו".

"כָּל מָה שֶׁיֶּלֶד צָרִיךְ, זֶה מְבֻגָּר אֶחָד שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ" (הרב שלמה קרליבך).

שלכם, מיכל