דלג לתוכן המרכזי
תפריט
צרו קשר
גישה מהירה
En
English

אם אין אני לך, מי לך?

אם אין אני לך, מי לך?

סיפורה של נעם, בת שירות שהפכה חברת אמת לקשישה בודדה. סיפור מרגש.

אחרי שנים של בדידות זכתה ניצה כהן, הקשישה הערירית מרחוב ביאליק באשקלון, לימים אחרונים של חסד מלאים בחום ואהבה. הכל התחיל מהודעת וואצאפ שגרתית בקבוצה של בנות הגרעין בעיר “מי מוכנה להתנדב אחר הצהרים אצל קשישה בודדה?” שאלה הרכזת, והאצבעות של בת השירות נעם אברג’ל הקלידו הכי מהר את התשובה ‘אני’. לא שחסרות לנעם שעות התנדבות, אך כיאה למי שמכונה בפי חברותיה לדירה ‘האמא של הגרעין’, נעם פשוט חייבת לדאוג לכל אחד ואחת החל מילדים בגן ועד גיל שיבה. “לפני שהגעתי לניצה קיבלתי קצת רקע מהעוסי”ת ונציגת הקהילה התומכת בעיר” היא משחזרת, “למעשה, הן היו הנשים היחידות שפקדו את ביתה של ניצה היות ומעולם לא התחתנה, לא ילדה צאצאים, סכסוך משפחתי עתיק הותיר אותה גם חסרת משפחה מורחבת. אם לא די בכך, הנכות של ניצה לא ממש איפשרה לה ליצור קשרי שכנות וחברות יציבים. לא אשקר, מעט חששתי ממה שאני הולכת ‘לקבל’ אך ברגע שפגשתי אותה נפעמתי לגלות אישה חזקה ברוחה ואופטימית”.

לביקורים של נעם ברחוב ביאליק לא היו יום ושעה קבועים, “חששתי שניצה תרגיש שאני מגיעה מתוך הכרח, לסמן ‘וי’ וללכת” אומרת נעם ברגישות, “לכן הביקורים היו ספונטניים כמו שמגיעים לסבתא או למישהו שאוהבים”. ומה עושים שעות אצל מישהי שאוהבים בלי לצאת מהבית? נכון! מורחים הרבה לק, שומעים שירים, מבשלים, צופים בכל מבזק חדשות אפשרי ומקיימים דיון אקטואלי על המצב במדינה. “אחד הדברים שהפעימו אותי אצל ניצה היה היכולת שלה לצפות בחדשות [בעיקר רעות לצערנו] על בסיס שעתי ולא להתחספס מזה רגשית. היא מעולם לא השלימה או התרגלה לרוע. על כל דיווח של הטרדה, רצח או פיגוע היא התעצבה עד עמקי נשמתה ועדיין- נותרה תמיד שפויה”. במשך חצי שנה זכתה נועם להגיע לביתה של ניצה מיד אחרי השירות בבית ספר לחינוך מיוחד או בין משמרות שהתנדבה במד”א ואפילו בחופשים. “היא הייתה דמות משמעותית בחיי” אומרת נעם, “מה גם שידעתי שאם לא אני אף אחד לא יגיע אליה, זו תחושת מחוייבות גדולה ולכן בפורים הפתעתי אותה יחד עם אמא שלי שהשתוקקה כבר להכיר את ניצה מהסיפורים שלי בסופי שבוע”.

כמה ימים לפני פסח קיבלה נעם טלפון מהמטפלת של ניצה שמסרה לה כי ניצה נמצאה בבוקר מחוסרת הכרה והובהלה לטיפול נמרץ בבית חולים. “תראי מה זה בדידות” אומרת נעם, “היה לה שבץ ופשוט לא היה אף אחד שידווח על זה בזמן. לקחתי על עצמי להגיע ולבקר אותה מידי יום בבית החולים, הרופאים אומנם לא מיהרו לתת לי מידע היות ואני לא קרובת משפחה, אך מהר מאד הבינו שאני לא ‘עוד אחת’. כשנכנסתי אליה בפעם הראשונה לא זיהיתי אותה כלל. אם לא צבע הלק ששמנו בפעם האחרונה הייתי חושבת שזו מישהי אחרת”.

איך הגיבו החברות בדירה למתרחש?

“הן תמכו ונפעמו מהמסירות שלי למרות שבעיני זה פשוט מובן מאליו! כמובן שגם הרכזת המקסימה שלי הייתה איתי בקשר רציף ותמיד דאגה לשלומי. בזכות ההתנדבות במד”א רכשתי ידע מסויים ברפואה שמצד אחד לא נתן לי להישאר אופטימית בנוגע למצבה של ניצה אך מצד שני יכולתי מעט לטפל בה בביקורים הקצרים שלי, ניגבתי לה דמעות, דאגתי שהצוות מתייחס אליה בכבוד ומקצועיות וכמובן דיברתי איתה כל הזמן כי ידעתי שזה עוזר”.

חלפו מספר שבועות ובדיוק ביום בו היה תורה של נעם לארגן סעודת אמנים חודשית בדירה היא התבשרה על פטירתה של ניצה. “החלטנו לבטל את הסעודה” סיפרה איילת סאפר רכזת בנות השירות, ” למחרת, הצטרפנו ללוויה המצומצמת של ניצה כהן ותמכנו בנועם יחד עם הוריה. המחוייבות והמסירות של נעם הן דוגמא ומופת לי כרכזת, לכל הגרעין ולבת עמי כולה. עשייה של טוב ,בשקט, בנעם, בפשטות, לשם שמיים. אשריינו שזכינו שאלו בנותינו”.