להעיר את הציפורים

טעימה קטנה משגרת הבוקר של טליה כהן, בת השירות היחידה בארץ שקמה הרבה לפני ציוץ הציפורים.

השעון המעורר מצלצל.

04:30 לפנות בוקר.

לראשי מתגנבות מחשבות זדוניות, הרי המיטה כל כך נעימה ובחוץ המדבר מקפיא עצמות. רגע לפני שידי נשלחת מאליה לכבות את הנודניק המעורר אני נזכרת שוב כמה חשובה הנוכחות שלי שם ומגייסת את רמ"ח אברי ושס"ה גידי למשימת הבוקר הקרובה- טיבוע ציפורים. מתארגנת בשקט כי כולן עוד ישנות, פותחת את דלת הדירה- קור של בוקר וחשכה  מוחלטת מקבלים את פני. אוזרת עוד קצת אומץ וממשיכה לפסוע על השביל ועכשיו אני כבר מחייכת ליום חדש ומפתיע. אורות מתקרבים ובן-רגע הצוות מהתקן שלי באיכות הסביבה מגיח מבעד חלון הרכב. אני נכנסת ומברכת בבוקר טוב וכבר שוכחת מה השעה, כולי מסוקרנת מה נעלה בחכתנו הפעם. עצירה ראשונה- אגם ירוחם. פורקים ציוד, ממקמים את רשת הערפל בין השיחים ומסתלקים מהר לפני שהציפורים יראו אותנו. אני שומעת את רעשי הבוקר ואת השמש מתחילה להאיר ואני מרגישה משוחררת מול כל היופי והקסם של המדבר. פותחת שולחן טיבוע תחת עץ רענן ומניחה עליו טבעות, סרגלים, משקל קטן, דף טיבועים ועט. כל ציפור שתלכד נצמיד לרגליה טבעת מיוחדת בה מצויין התאריך היומי והמילה 'ישראל'. אחרי שנסיים את הטיבוע נשחרר את הציפור לדרכה. לא כולם יודעים אבל טיבוע ציפורים מהווה כלי מחקר המסייע בזיהוי אישי של פרטים. זיהוי אישי הוא תנאי הכרחי המאפשר מענה על שאלות מחקר בנושאים רבים ומגוונים שאין להם תחליף. בינתיים אנחנו שותים קפה שחור ראשון ואני לא מתאפקת ויוצאת לפטרול ראשון סביב הרשת, מסוקרנת בטירוף לדעת מה העלנו בחכתנו הפעם? ואולי לא כלום? החששות מתבדים ברגע שאני עומדת מול הרשת שמלאה בציפורים מסוגים שונים, אפילו כאלו שעוד לא ראיתי אף פעם! בהתרגשות ובזהירות אנחנו מוצאים את הציפורים: הינה עלווית חורף, וסיבכי שחור ראש, אדום חזה, כחול חזה, קיחלי רונן, פשוש פרוש מצוי ועוד ועוד. אנחנו צועדים לשולחן הטיבוע כאשר כל אחד עושה את תפקידו-יורם מטבע, אני רושמת נתונים ומשחררת את הציפורים לחופשי. מחזיקה אותם ביד והמגע הזה עם הציפור מרגש ומרגיע, אני פורשת את שתי כפות ידי והציפור ממריאה לשחקים ואני מרגישה באחת איך כל הדאגות בורחות ממני יחד איתה ורק השמים הם הגבול לכול החלומות שלי  ואני שרה לי בלב את השיר של אתניקס "כמו ציפור את חופשיה רוצה לגעת בשמים". את החוויה המדהימה הזו אני לוקחת איתי להמשך היום בפעילות שאני מעבירה לילדים בבית הספר וזו הדרך הטובה ביותר לגרום להם לאהוב ולהתחבר לטבע.

את הטקסט כתבה טליה כהן, בת שירות באיכות הסביבה רמת נגב.