משמעות של בית

מאת: איילת חבה

בית, חום. משפחה. אהבה.
מילים שכל כך ברורות לכולנו בכל שנות ילדותנו. הידיעה שיש לאן לחזור ושיקבל אותך כמו שאתה. ואז אתה מגלה שיש בעולם הזה גם מציאות אחרת. ילדים ללא הורים מתפקדים שגדלים בפנימיות כל חייהם. ילדים שצמאים למילה טובה, לחיבוק, למגע אוהב.
זו המציאות של הילדים בבתי הילד וכפרי הנוער ברחבי הארץ.
ילדים שלומדים מחדש לאהוב, לסמוך, להישען.

לפני 15 שנה הייתי שם בשירות לאומי. למדתי שיש ילדים שמתמודדים עם תיקים וסיפורים שאני לעולם לא אכיר מקרוב. שהם נושאים סיפורים שמספיקים לחמישה אנשים. ילדים שרק מחכים שמישהו יהיה לידם מספיק זמן כדי לסמוך עליו, לדבר איתו, לאהוב אותו ושיחזיר אהבה…
. .
רגעי השיא של השנתיים האלו היו בערבי יום הכיפורים בהם נשארנו עם הילדים בכפר על-מנת לתת להם את תחושת היום הקדוש הזה. בחשבון הנפש השנתי הבנתי פתאום למה זכיתי בכל השנים בבית הוריי. הקושי להגיד את זה במילים להורים שלי היה קשה מאוד. הפער היה בלתי נתפס בין איפה שאני גדלתי לאיפה שהם חיים ולמה הם זוכים עכשיו. השינוי וההזדמנות שכפרי הנוער ובתי הילד מספקים לילדים הוא מרמות הנתינה הגבוהות ביותר בחברה הישראלית.

במבט לאחור, אלו היו השנתיים הכי אינטנסיביות שלי בחיים. הכוחות שנדרשו ממני היו עצומים. ילדה בת 18 שמתמודדת עם ילדים מוכים, מוזנחים, אלימים, חסרי ביטחון וחסרי אמון בעולם. היכולת לחנך ולטפל היו שזורים זה בזה. שיחות אישיות תוך כדי ניקוי ראשים מכינים, הרגעת ילדים תוך כדי קיפול כביסה של 13 ילדים, הכנת סנדוויצ'ים ומערכת בלחץ של משפחה ברוכת ילדים.
מרגישה שזה מדבר אלייך? מרגישה שיש בך את היכולת להכיל מורכבויות פיזיות ורגשיות בו זמנית במערכת כל כך מורכבת ואינסטנסיבית בלי שעות ושבתות – לכי על זה.
מרגישה שזה מעניין ומתאים אבל עמוס מידי? הילדים האלו נמצאים בעוד המון מסגרות אחרות על הרצף של האינטנסיביות והמרחק מהבית – תתרמי שם לא פחות.

מוקדש בהערכה והערצה לצוותים של בתי הילד וכפרי הנוער ברחבי הארץ.