דלג לתוכן המרכזי
תפריט
צרו קשר
גישה מהירה
En
English

לגור בעוטף

לגור בעוטף

מאת: אריאל שילר

לגור בעוטף עזה לרוב זה שיגרה, זה חיים רגילים כשאין מלחמה. זה כמו לגור בכל מקום. אנחנו לא נתקלים בחדירות מחבלים או בערבים ביום יום. אבל כשיש הסלמה מרגישים את המורכבות של לגור בעוטף. כשיש הסלמה זה להיות כל היום בממ”ד, הכל סגור, אין מסגרות, כל האחים שלי בבית, אף אחד לא מעז לצאת מהבית לחברים. בקיבוץ סעד בו אני גרה, באיזה שהוא מקום זה יותר קל, כי הכל משותף. החדר אוכל פעיל בתוך מקום מוגן, ויש המון ליווי ועובדות סוציאליות וכל מה שצריך. אבל בזמן שיש הסלמה או מלחמה זה מזעזע, אחים שלי הקטנים פשוט דבוקים לאמא שלי כל היום. בימים כאלה אנחנו משתדלים לצאת להתאוורר, אנחנו מתארחים בכל מיני מקומות כשיש מלחמה, ואנחנו יודעים שאנחנו מפונים לעפרה אם יש מצב חירום. זה מרגיע שיש לנו לאן ללכת, ומחזק מאוד שעם ישראל פותח את הלב ומזמין אותנו.

השנה אני בת שירות בגרעין דימונה. אמנם אנחנו נחשבים דרום, אבל בדימונה ב”ה אין תחושת מלחמה או אזעקות. בבקרים אני חונכת את ילדי המועדונית שאני עובדת איתם אחר הצהריים ובנוסף אני רכזת חב”ב. קשה מאוד להיות רחוקה מהבית כשהמצב הביטחוני קשה. אני מעדיפה לפעמים להיות בבית, הלב נמצא שם, עם המשפחה והקיבוץ. אני מרגישה צורך לחוות איתם את מה שהם עוברים, קשה לי לחיות רגיל כשהמשפחה שלי תחת אש.

כשקמתי ביום שלישי בבוקר קיבלתי הודעה מצוות החירום של הקיבוץ שיש בלאגן, מיד פתחתי את אתרי החדשות והבנתי מה קורה. לצערי באותו יום לא הצלחתי לקום בבוקר לתקן. הייתי משותקת למיטה, הייתי איתם בתחושה, בהרגשה, זה שונה מכל הבנות שקמו לתקן כרגיל. המצב הביטחוני לא מורגש בדימונה, אבל אנחנו מכניסות את זה לעיר, שירגישו שותפים. העלנו יוזמה בסניף לפעילות יחד עם תושבי העוטף. במועדונית סיפרתי לילדים שאני גרה בעוטף עזה ואיך זה לחיות שם, כתבתנו מכתבים למשפחות, זה ממש מחבר אותם לעם ישראל. אנשים מבחוץ לא מבינים איך אנחנו חיים ולא מודעים ולכן חשוב לספר ולשתף.