שירות לאור הזיכרון

לירון אדרי נולדה לתוך מציאות של שכול, כמה שנים לאחר שדודה רונן שלמה ג'ורנו נהרג בתקרית בלבנון. אולם, משיריה וכתביה הרבים אודותיו נדמה שהיא מכירה את דמותו העליזה משחר ילדותה, אולי אפילו טוב יותר מאשר אנו מכירים את קרובינו שבחיים. כיום היא מתנדבת בשירות לאומי במשרד הביטחון, כשזו לטענתה הדרך הטבעית ביותר להמשיך את דרכו ומורשתו של דודה. | רננה מאיר הייתה רק בת 17 כשהשכול היכה בה על מפתן ביתה ביישוב עתניאל. לאחר השיבעה הצטרפה לעמותת one family ['משפחה אחת'] שם מצאה הכלה, נחמה, והרבה אנשים כמותה. את התכנון לשירות צבאי היא גנזה כשהבינה שכרגע יש משימה אחרת שנכונה לה- וכך הפכה מחניכה למתנדבת שירות לאומי ב- one family .
שתי בנות שונות ממשפחת שכול אחת מדברות על הבחירה בשירות הלאומי ממקום אחר.
פייס-יום-הזיכרון

את רננה מאיר אני פוגשת בשער הבניין המרכזי של עמותת one family הנמצאת בשכונת קטמון. תמונת מאות נרצחי הטרור המוצבת בכניסה למבנה מהווה ניגוד מטורף לאותו יום אביבי באזור נאה ומטופח שממנו אך הגעתי. לרגע אני מתחילה להבין את הפער בין שגרת המציאות היומיומית לבין האובדן הפרטי איתו מתמודדות משפחות השכול. אנו מתיישבות בחצר הקטנה שאלוקים יודע איך יכנסו בה מאות אנשים בטקס הקרוב. "רק לפני שעה גיליתי שיום הזיכרון ביום ראשון הזה" מודה בפני רננה ומוסיפה כדרך אגב "לא רציתי לבדוק ביומן, כאילו אפשר להתחמק מזה. במדינה שלנו רק תדליקי את הרדיו, בעיתון, בפייסבוק בכל מקום זה שם. אבל לאומי והגעגוע הפרטי חונק. ימים קשים".

אם ככה, למה באמת בחרת לשרת ב- one family?

"הרצח של אמא תפס אותי בשמינית כשהתכנון היה ללכת לצבא. עם הזמן הבנתי שלא נכון לי במצבי הרגיש להיכנס למסגרת כזו. במקביל, הייתי חניכה ב- one family ופשוט גיליתי מקום מ ד ה י ם עם אנשים טובים! למרות שכבר היה סוף אוגוסט ביקשתי משנטל בלסברג מנהלת העמותה לעשות את השירות הלאומי אצלם. יאמר לזכותם שרכשו עבורי תקן נוסף דרך בת עמי בו אני נפגשת עם קבוצות מתגלית למשל, מספרת את הסיפור שלי בפני משלחות שונות, מתעסקת בגיוס לטובת העמותה ועוד. הסיפור הפרטי שלי התפרסם כך שאנשים מזהים אותי ומזדהים איתי. הנקודה הזו מועילה להכרה בחשיבות של העמותה ובסיוע המקיף שהיא נותנת למשפחות. זו הרגשת שליחות. גם אם לא הייתי מתקבלת לכאן את השירות ככל הנראה הייתי בוחרת לעשות בתחום".

IMG_1838

איך זה מרגיש להפוך מחניכה בעמותה למתנדבת?

"בהגדרה, אני לא עוסקת בליווי של משפחות. מלכתחילה מחפשים בנות שהן לא מגיעות מרקע של שכול, ואני יכולה להבין את זה. אבל לא משנה באיזה תפקיד או מסגרת, התרומה של בנות השירות גדולה מאד. הן לא עובדות שעתית אלא נותנות את הנשמה בכל רגע ביום! זה מוסיף הרבה חן וכיף".

לא קשה להיות עסוקה כל היום בשכול?

"לפעמים יש רגעים שרוצים לברוח, להתנתק. אבל בגדול זה עוזר לי, אני בתוך זה, מתמודדת, טוב שיש לי סביבה שמבינה. במסגרת השירות אני מספרת לא מעט את הסיפור האישי שלי ואז אני עושה הפרדה ברורה במוח, פשוט משחזרת את מה שהיה טכנית. לא פותחת את הלב ממש. רק כך מסוגלת".

ג'ינג'י זה תמיד בולט אך הסיפור המצמרר שחוותה רננה בשילוב האישיות המיוחדת של אמה דפנה ז"ל, הביאו אותה להופיע רבות בכלי תקשורת שונים. עכשיו, יותר משנה לאחר הרצח מרשה לעצמה רננה לסנן בקשות לראיונות "הודעתי במשפחה שביום הזיכרון הזה אני לא בתמונה התקשורתית" היא אומרת, אך לנו היא נתנה אישור מיוחד להיכנס ללב "שירות לאומי זה חשוב. ביום הזיכרון שעבר הייתי בטקס הממלכתי" משחזרת רננה, "היה יפה אבל פחות פרטי. השנה אני מגיעה לטקס כאן, זה כמו משפחה".

איך המעטפת של השירות הלאומי?

"ברוך ה' רכזת טובה ובנות מקסימות בדירה. יש הבנה והכלה הן אפילו התרגלו לבדיחות השחורות שלי מידי פעם בנושא. אין מה לעשות מי שלא יודע לצחוק לא יודע לבכות".

בעזרת ה' בקיץ הקרוב תכנס רננה בברית הנישואים יחד עם ארוסה אור, אך זה לא מונע ממנה 'להכות על חטא' "לא דמיינתי שאתחתן כה צעירה ושזה ימנע ממני להמשיך לשנה שניה. ממש חשוב לי להגיד כאן שבעיני התרומה של בנות שירות היא אדירה וכל מי שממשיכה עוד שנה זה מבורך".

***************************************

קולה הנעים של לירון אדרי היושבת במשרדי הקריה מעורר בי מרגוע. את סיפורם הכואב של משפחתה היא מתארת בטבעיות רבה, כמי שנולדה בעל כורחה למציאות הזו וניכר שהיא לא מכירה דבר אחר. 25 שנה עברו מאז נהרג דודה רונן "כבר יותר שנים שהוא מת מאשר היה חי" היא אומרת "ועדיין חברים ממשיכים לפקוד את ביתם של סבי וסבתי מסרבים להיפרד מהמורשת שהשאיר אחריו. גם הרמטכל גדי אייזנקוט הכיר אותו והגיע לאזכרות. בתור הנכדה הראשונה אני קרויה על שמו וזה מחייב. לכן, השירות הלאומי במשרד הביטחון זה הדבר הכי קרוב למה שעשה רונן לפני שאיבד את חייו".

היה ברור לך שתשרתי בתחום הביטחוני?

"חשבתי גם על הצבא, אך המסגרת הדתית בשירות הלאומי התאימה יותר לאורח החיים של משפחתי. ניסיתי לבדוק שירות בתחום החינוך ומהר מאד הבנתי שזה לא זה. נשאבתי למיונים במשרד הביטחון עם הרבה רצון לשרת באגף משפחות, לבסוף הנתונים שלי התאימו לאגף אחר בו אני נמצאת היום שמחה על כך ומרגישה מאד משמעותית".

IMG-20170427-WA0022

איך הגיבה המשפחה לבחירה לשרת במשרד הביטחון?

"תמכו בי מאד" מספרת לירון "סבא וסבתא מספרים בגאווה לכל מי שפוגשים זה סוג של המשכיות לבנם שנהרג. כילדה היינו עטופים בתמיכה מצד משרד הביטחון, אני זוכרת תמיד את הקצינה הקבועה של המשפחה מגיעה, מתעניינת שואלת כמה נכדים נולדו ואיך קוראים להם, השתתפנו תמיד בטיולים של עורב גולני שם שירת רונן. חוויה מהממת".

העובדה שאת מגיעה ממשפחה שכולה משפיעה על איכות השירות שלך?

"אני מאמינה שכן" היא משיבה בביישנות כמו מבקשת לא לפגוע בכבודן של האחרות, "דוד שלי מסר את חייו על הערך הזה שנקרא ביטחון המדינה, אז ברור שאני יעשה את השירות על הצד הטוב ביותר אין פה שאלה. זה מסר שעוטף אותי כל בוקר מחדש".

זו השנה השנייה של לירון כבת שירות במשרד הביטחון. גם הפעם תבקש שחרור ביום הזיכרון על מנת שתוכל לחלוק כבוד לדודה יחד עם משפחתה המורחבת בחלקה הצבאית בקריית גת. "אני שומעת ורואה את החזרות שנעשות כאן לקראת טקס יום הזיכרון" היא מספרת "זה נראה מרשים מאד אבל אני לא מסוגלת להפסיד את העלייה לקבר של רונן זו מסורת מהיום בו נולדתי. בכלל, את הסמיכות הקשה בין יום הזיכרון לעצמאות אנו בוחרים לעשות יחד בשמחה. יום אחד עולים לקבר ומשתתפים בטקס הקהילתי באבן שמואל שם גרים סבי וסבתי ולמחרת עושים טיול נטיעות ומנגל בחורשה על שם רונן שנמצאת ביער המגנים".

איזו חוויה משמעותית יש לך מהשירות בעניין הזה?

"באחד מהימים במשרד אומרים לי שמישהו בכיר מחפש אותי" מתארת לירון, "אני שומעת את השם וממהרת למסדרון. הסתבר שזה היה חייל של רונן אז בגולני שהמשיך לשרת והתקדם להיות בדרגה בכירה. התרגשתי מעצם המעמד, מהעובדה שרונן הצליח להנחיל בחיילים שלו את החשיבות שיש לביטחון המדינה והיום הם חלק משמעותי במערכת".

"אני ממליצה לבנות שפונות אלי להגיע ולהתמיין למשרד הביטחון" מסכמת לירון, "זו חוויה מדהימה ומי יודע אולי נשאר גם שנה הבאה".

 

פוסטים נוספים