סוגרת מעגל

שליחות

עיר: טינק  ניו ג'רזי

כשהייתי בת 11 הסתכלתי לאבי בעניים דומעות ושאלתי אותו "מדוע אנחנו חייבים לעזוב?" לא הבנתי למה פשוט לא יכולנו להישאר בישראל לתמיד?
הטיול עם אבא שלי לישראל שינה את חיי. מאז ידעתי שישראל הוא המקום אליו אני שייכת.

אבל חיי המשיכו כהרגלם באמריקה. הלכתי לבית ספר מדהים "ישיבת נועם" שהחדיר בי את אהבת ישראל. אחר כך המשכתי לתיכון כמו כל שאר החברים בגילי. שם נודעתי כבחורה הציונית שפניה הוארו בכל אפשרות שדיברו על ישראל. כולם ידעו שאני רוצה לעשות עלייה.
הייתי שוכבת במיטה שלי וצופה בסרטונים של  נפש בנפש עם דמעות יורדות על לחיי. כל כך רציתי להיות זאת שעולה על המטוס. אז למה שלא אגרום לזה לקרות? ידעתי שיום אחד זה יקרה ופשוט לא יכולתי לחכות.
כשהייתי בחטיבה היה לי רעיון מטורף. חשבתי שיהיה מגניב אם אוכל ללכת ללמוד בתיכון בישראל. אוכל לגור אצל חברים של המשפחה בישוב אפרת וזה יכול להיות מעולה. אבל הרעיון הזה היה טיפשי למדי, לא היה סיכוי שזה יקרה ונותר לי ללכת לתיכון באמריקה בדיוק כמו כולם.
ואז בכיתה ט', שמעתי על תכנית בשם "נעל"ה". לא ידעתי על זה כל כך הרבה מלבד שמדובר בתכנית של לימודי תיכון בישראל, חברה של אחותי השתתפה בתכנית ושזה אפילו תכנית בחינם!
החלטתי שאני הולכת על זה. דיברתי עם ההורים שלי ואמרתי להם שאני מתכוונת ללכת לראיון. לא עבר זמן מה וקיבלנו טלפון בו בישרו לי שהתקבלתי לתכנית. הייתי בעננים! הרגשתי שאני צעד אחד לפני שהחלום שלי מתגשם.  באמת הזמן עבר מהר והיום המיוחל הגיע. כשהגענו לשדה תעופה הייתי לי פרידה מאוד קשה מההורים שלי. עם זאת  התרגשתי כל כך, הגיע הזמן בשבילי לעזוב ולחזור הביתה- לישראל.

הגעתי לבית ספר מדהים בשם אולפנת אמנה. שם הכרתי את החברות הכי טובות שלי שהיום הן גם המשפחה שלי בישראל. היה לנו שם צוות מדהים שדאג לנו כל כך ועבד קשה כדי שנהיה מאושרות בישראל.היו לי שם חוויות שילוו אותי לעולם. זה ישמע קצת מצחיק אבל בשבילי אמנה הייתה ועדיין הבית שלי בישראל. הזמן חלף לו וכיתה י' הסתיימה לאחריה יא' ולסיום יב'. לקראת סוף כיתה יב' עשיתי עליה! כמובן שזה רק היה עניין טכני כי כבר כשהגעתי בכיתה י', ידעתי שאני לא מתכוונת לחזור.

כהוקרה על כל הטוב שישראל נתנה לי החלטתי שזה חשוב שאני אתן לה בחזרה. כיום אני מתנדבת בשירות לאומי בגבעת זאב. החוויה לא פשוטה אבל זאת תחושה מדהימה להרגיש שאני יכולה להחזיר טובה למדינה שנתנה לי כל כך הרבה. לפני כמה חודשים, החלה לנקר בראשי השאלה- האם להמשיך ולעשות שנה שנייה. די מהר הגעתי למסקנה שכן, עכשיו נותר לי למצוא היכן. האופציה של שירות לאומי בתפוצות דרך 'בת עמי' עלתה כאפשרות. למעשה, זה מיד הזכיר לי את הבנות שירות שהיו לי בארה״ב כשגדלתי וגם את הבנות שירות שיש לאחים שלי עכשיו בבית ספר. למרבה השמחה רק זיכרונות טובים צפו אל מול עיני. ביסודי למשל, כולם תמיד רצו להיות החברות של בנות שירות ולהידמות להן. הן היו הבנות המעולות, הכיפיות, והמגניבות מישראל- כל אחת כדוגמא אישית לי ולחברות שלי! יש להן חלק משמעותי באהבה שרכשתי לארץ כשהייתי צעירה. ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי ששירות בחו״ל הוא בדיוק מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה להראות לקהילות מה זה הארץ הנפלא הזאת, לעזור להם להבין ולהעריך עד כמה זה מדהים לחזק את הקשר שלהם לכאן.

אך עם כל הרצון הטוב, לא אשקר, בהתחלה היו לי חששות בקשר לרעיון השליחות. בשבילי, כ"עולה חדשה", לבד בארץ  כשהמשפחה שלי עדיין באמריקה, המחשבה לעזוב את ישראל  לשנה בלי שיהיה לי בית לחזור אליו כשאני אחזור היה קצת מפחיד בשבילי. בנוסף, לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לעזוב את כל החברות המדהימות שלי בישראל לשנה שלמה. עם זאת, החלטתי שבמידה והחוויה שם תהיה טובה, זה יהיה שווה את הסיכונים ואתגרים שבאים יחד איתו.
עברתי את תהליך הראיון והתקבלתי ב״ה! התלבטתי באיזה סוג של קהילה או מקום ארצה להיות בו שנה הבאה, לבסוף החלטתי שאני לא הולכת לנסות להתקבל למקום הכי אקזוטי, רחוק,  או מקום שאני אף פעם לא הלכתי/או אלך לבקר. החלטתי שאני רוצה להיות במקום שמנהלות התוכנית חושבות שהכי יתאים לי ויאפשר לי להשפיע במידה רבה על הקהילה.
בסופו של דבר, שובצתי ב- SAR ב ריוורדייל, ניו יורק. אני באמת מתרגשת לעבוד בבית ספר מדהים ולהפיץ את אהבתי העמוקה של ישראל לילדים הנפלאים בסאר ולקהילה ריברדייל המדהים. אני מאחלת לי ולכל השליחות בהצלחה במשימה החשובה.

עטרה טרודלר

פוסטים נוספים