להיות אני

hanukkah-2197684_640

באולפנה תמיד דיברו על זה  שבשירות לאומי 'יוצאים בפעם הראשונה לעולם הגדול', אך פנינה ד' שגדלה כל חייה בגוש דן הסואנת לא הצליחה לרדת לעומקם של הדברים. הרי היא מכירה את 'העולם הגדול' את האיש שמפצח גרעינים כל שישי בערב בספסל השכונתי, את נהג האוטובוס האדיב, את הקשישה הצדיקה בבית הכנסת וגם את אשת ההיי-טק שגרה ממש ממול. השירות במשרד הביטחון היה עבורה המשך טבעי למה שהכירה והאמינה בו עד היום. אך בחג חנוכה שעבר משהו הרגיש לה מוזר, שונה, תחושת בטן שמשהו פה חסר. אלו כמובן לא היו הסופגניות או הלביבות, בפעם הראשונה בחייה פנינה הבינה שבחנוכה רוב מדינת ישראל עובדת כרגיל, כל השבוע, גם בשעות שבבית מדליקים נרות ושרים שירים. פלאשבק מהאולפנה החזיר אותה אחורה. ירד האסימון. אז מה עושים? אפשר כמובן לא לעשות כלום, אך אפשר גם בדרך חיננית וצנועה להביא את מי שאת ומה שאת מאמינה בו. "החלטתי לבקש מהמנהל שלי אישור לערוך מידי יום הדלקת נרות קצרה יחד עם עובדי המשרד מהמחלקה שלי. בהתחלה הוא היה המום, היה לו מבט חלול כזה בעיניים" היא מתארת "אבל הוא אישר וביקש להכניס את 'האירוע' הקבוע ליומן שלו. מזל שזה היה חנוכה" אומרת פנינה, "בשלב הזה בשנה כבר הרגשתי ביטחון במקום שלי כבת שירות במשרד והעזתי לארגן דבר כזה שונה. למרבה השמחה אנשים לא היו אנטי. הם הגיעו והתעניינו במהות של החג קצת יותר מלדבר על הריח של הסופגניות מעזריאלי". וכך כל יום, בלב הקריה שבמדינת 'תל אביב' מחלקה קטנה ציינה את חג החנוכה בדרך שלה. אך מה ששימח את פנינה יותר מכל היה היום היחיד בו היא יצאה לחופש. לא בגלל החופש, אלא בגלל שבאותו יום החיילות מהמשרד המשיכו לקיים את מסורת 'ההדלקה' גם בהיעדרה והתקשרו לבשר לה זאת בזמן אמת. "הבנתי שזה לא רק בשבילי, שהם נהנים מזה גם, שזה נכנס להם ללב". מאז אותו חג פנינה הרגישה הרבה יותר נח לחיות על בסיס יומי את המשנה שהכירה, את המסורת היהודית שחסרה לה בלהט השגרה השוחקת. בין דיון מבצעי לארגון פרויקט לאומי, כמו ביקור טראמפ בארץ בו לקחה חלק משמעותי. "צללתי לשירות לאומי מאד מעניין אך גם תובעני" היא מסבירה, "אנשים במשרד מאוד workaholic כמו שאומרים היום, יש דרישות גבוהות ונהלים מול אנשים בכירים מאד. הראש עסוק כל היום בנושאים ביטחוניים  וכל הלחץ לפעמים שוחק, אנו שוכחים שכולנו בני אדם בסוף. לכן החלטתי שאצלי זה לא ימשך כך, התחלתי לשים על הארונות בעמדה שלי כל מיני משפטים מפרקי אבות, דברים שכולם יכולים להתחבר אליהם, משפטים שעוזרים לנו להפוך  להיות אנשים טובים יותר בעולם. בהמשך כשהגיע ט"ו בשבט שאצל חלק גדול מהאוכלוסייה הוא בכלל לא נחשב חג, עשיתי חידון קצר במצגת. מי שרצה השתתף ומי שלא המשיך בעבודה אבל ללא ספק היה מוצלח, מישהי חילונית לחלוטין ביקשה ממני לשלוח לה את המצגת, שהיא רוצה להעביר אותה למשפחה שלה. זה ריגש אותי". כבר שנה שנייה שפנינה משרתת באגף אמו"ן והיא בהחלט לקחה על עצמה בין היתר לארגן פעילות או אזכור מקורי בחגים. "מאז ט"ו בשבט, אני עושה שיעורי בית" היא מספרת, "נכנסת לגוגל לפני כל חג, קוראת, מבררת, אני פשוט יודעת שישאלו אותי על מה ולמה מציינים את היום הזה וכו. השנה השנייה שלי התחילה לפני חודשיים ואני כבר רואה את השינוי במחלקה, אין סיכוי שמישהו לא יודע באיזה תקופה אנו נמצאים בלוח השנה העברי". חשוב להדגיש שאת השינוי הזה החלה פנינה מיוזמתה המלאה, לצד ההשקעה הרבה שלה בענייני הביטחון השוטפים בהם היא לוקחת חלק משמעותי. "כל השינויים הקטנים שהתחלתי במשרד כמו השלטים או החגים- ברגע שאנשים הבינו שזו באמת אני, שזה לא בא מתוך התלהבות או כפייה, הם העריכו את זה מאד, עד היום אנשים מתעניינים, רואים את זה בתור אנרגיה חדשה, אנושיות, תום". "כמסר להמשך" מדגישה פנינה, "אני מבקשת לומר לבנות המגיעות לשירות בסביבה משרדית- לא להיבהל! להיפך, תיקחו צעד קדימה ולא אחורה, אל תפחדו מבירור הדרך שלכן, זה מחשל אך משתלם".

 

פוסטים נוספים